ינואר / פברואר 2019
קשה להסביר במילים את קבלת הפנים החמה, אני מאמץ אותכם, מעכשיו אתם הילדים שלי, המשפחה שלי. לא עברה שעה מרגע הנחיתה בפפואה הרחוקה עד שנאמר בפנינו משפט זה, ארוחת מלכים באמצע שום מקום הוגשה לכבודנו ובכל הזדמנות שמגיעה הם מברכים אותנו כמה אנחנו יקרים להם ומיוחדים. קהילת היהודים המשיחיים שבפפואה ניו גינאה אירחה אותנו חודש ימים לאורכה של המדינה.
חלמתי לבקר בפפואה ניו גינאה שנים ארוכות, שם המדינה התגלה לאוזניי שהייתי ילדה קטנה ואני זוכרת שמאז הדהד בי הצורך לבקר בה, התשוקה להגיע אל האי העצום הזה עם אין סוף ההאניגמות המרכיבות אותו, 832 שפות שונות, תרבויות שונות, אלפי שבטים ותלבושות מסורתיות המייחדות כל שבט, 22 מחוזות, כל מחוז בגודלה של מדינת ישראל, אין סוף למה שאפשר לגלות ולטעום במדינה זאת, אי מדהים שאני בטוחה שאפגוש בו שוב בהקדם.
נחתנו בשעת בוקר מוקדמת בבירה פורט מורסבי, לאחר תור קצר מאד לויזה (אין תיירים כמעט במדינה) –שימו לב כיום כבר לא מקבלים ויזה בהגעה אלא יש להוציא מראש! – הקליקו כאן להוצאת ויזה אלקטרונית, המשכנו לכיון היציאה ובחוץ חיכו לנו 8 חברי קהילת היהודים המשיחיים מחוייכים מאוזן לאוזן ולבושים חולצות ארץ ישראל, אין לתאר את ההרגשה, משפחה מקומית שלוקחת אותך תחת חסותה במשך השהות במדינה.
ישר מהשדה נסענו לסופר מקומי לקנות מצרכים לארוחת הצהרים, המשפחה החדשה שלנו פינקה אותנו במתוקים ומשקה חלב מתוצרת ישראלית מאחת החוות המקומיות הפועלות באזור, לאחר מכן נסענו נסיעה של 20 דקות לביתם, במשך הנסיעה כמובן שחיוך לא יורד מפניהם והם מסבירים לנו כמה מיוחד וחשוב להם שיהודים מארץ הקודש באו לבקרם, אני בעצמי ברכב מנסה עוד לעכל את השוני הניצב בפני, עם שמחבק את עצם היותי יהודיה מישראל, דבר שלצערי לא קורה הרבה.
זהו הגענו הביתה, הדלת נפתחת ואל מולי דגל ישראל תלוי על קיר הבית, הם ממהרים לקחת את התיק שלי ולהראות לי איפה אני ישנה, בלי למצמץ ארוחת הבוקר מחכה לנו על השולחן ואני קצת מבולבלת סביב המהומה סביבי.
לאחר כמה דקות נשאלת השאלה מאיזה שבט אני? ואני עונה יהודה מתוך ניחוש פרוע, העניין מאיזה שבט אתם יעלה בביקור בקהילה זו,ראו הוזהרתם 🙂
בערב אנחנו יוצאים לכיוון נמל מורסבי לצפות בשקיעה( הנמל על שם הקצין האנגלי פיירפקס מורסבי אביו של הקצין ג’ון מורסבי אשר היה האירופאי הראשון אשר חקר את אזור זה בפפואה ניו גינאה)
פשוט מדהים ומיוחד, באזור הנמל ישנם הרבה ילדים ומבוגרים המשחקים כדורגל, כדורסל ומשחקי מגרש שונים, הידיים מושטות ללחיצת ידיים, מבקשים להצטלם איתנו ובוחנים אותנו.
ניתן לגלול ימינה את התמונות
View this post on Instagram
בהמשך הערב שחזרנו אל הבית חיכו לנו אורחים נוספים ששמעו כי הגענו אל העיר והם רוצים לראות את הישראלים שהגיעו, ישבנו ביחד לארוחת ערב וסיפרנו על החיים בישראל.
שעת בוקר מוקדמת, לפנינו טיסה אל מחוז אורו, בפפואה כמו בפפואה עדיף תמיד לרכוש כרטיסים על הטיסות המוקדמות כי אין לדעת מתי הטיסה תצא ואם בכלל.. מחוז אורו נמצא בצידו השני של האי מעבר אל רכס ההרים שבמרכז המדינה, אנחנו טסים לשם שאנחנו יודעים כי אנחנו הישראלים הראשונים לבקר בחלק מהמקומות שאנחנו הולכים להתארח בהם, אנחנו לא יודעים למה לצפות ואיך יקבלו אותנו, כל מה שאנחנו מתעסקים בו כרגע האם הטיסה תתעכב כידוע בפפואה ניו גינאה המתוזמנת היטב (ציניות).
אנחנו עולים על מטוס קטן, ממש אוטובוס אווירי, אם יש ספק, אנחנו התיירים היחידים עליו, מלאי התרגשות סקרנים לדעת מה מחכה לנו, כל מה שאנחנו יודעים זה את שמות הכפרים אליהם אנו הולכים ושמחכים לנו שני בחורים מחוץ לשדה, לוי וטרוור המקסימים.
רגע הנחיתה מגיע, המטוס נוחת באמצע שום מקום, בג’ונגל, אנחנו מחייכים ואומרים הינה זה מתחיל, יורדים מהמטוס 4 צעדים ואתה במסוע המזוודות, 6 צעדים ואתה מחוץ לשדה 🙂 .
הינה זה מתחיל גל לחות מכה בנו, לחות מטורפת כמו שלא הרגשתי מעולם, בחור מתקרב אלינו מחייך ושואל איפה התיקים שלכם? אני לוי ברוכים הבאים, אנחנו לוחצים ידיים ועולים על ג’יפ לכיוון קוקודה היעד הראשון שלנו.
נסיעה לא חלקה לפנינו, הדרכים לא קלות כלל בפפואה ניו גינאה, בדרך אנחנו יודעים כי נעצור לבקר בכמה מבתי המשפחות המקומיות השייכות לקהילה, אנו עוברים בין שלוש משפחות שונות בדרך אל קוקודה, אנו מתכבדים בכוס קוקוס טרי ומתוק בטענה שאלה המים הכי נקיים של הטבע, המשפחות מחבקות אותנו בחוזקה, ואנחנו מספרים על עצמנו מעט, דמעות יורדות מעינהם והם מברכים אותנו במתנות, שרשראות והתיק המקומי בשם “הבילום” הרווח בתרבות הגינאית.
לאחר נסיעה ארוכה אנו מגיעים, לאן? שאלה טובה מאד, יש שביל בצידי הדרך, כנראה שלשם פנינו מופנות.. אנחנו יורדים מהג’יפ וילד מקומי בלבוש השבט המקומי בא לכיוונינו יחד עם נציגי הקהילה אשר מחוייכים מאוזן לאוזן, הם ממהרים לקחת מאיתנו את התיקים כראוי בהכנסת האורחים המקומית.
ניתן לגלול ימינה את התמונות
View this post on Instagram
אנו מתקדמים בשביל ולפתע נחשפים בפנינו שלוש שערים העשויים מעצים שונים מאחורי השערים עשרות מקומיים לבושים בפאר ולבוש שבט האיסימבו (אוה אימברו – תת שבט של שבט אורו קאיבה) המלווים אותנו בין השערים בשירים וריקודים, אני ותומר הבחור שאיתו אני מטיילת מתרגשים עד דמעות, דגלי ישראל מתנופפים ותופים נשמעים באוויר, עשרות אנשים מסתכלים עלינו ביראה ומחייכים אלינו, כמה חיכינו לבואכם, זר פרחים מונח על ראשי ושרשרת מתנה מוגשת לצווארי, רגלנו נשטפות וסעודה מחכה לנו, אנו עוברים בין כולם, מחבקים ולוחצים ידיים.
כמה עובר בראשי ברגע זה, סערת רגשות עצומה, ללא ספק חוויה עוצמתית שלא אשכח , אנחנו עולים לבמה שנבנתה במיוחד לבואם של האורחים מישראל ומספרים מעט על חיינו בארץ ישראל ומוקירים להם תודה על האירוח המדהים שלהם.
ניתן לגלול ימינה את התמונות
View this post on Instagram
לאחר טקס קבלת הפנים הגברת שמארחת אותנו, שרה, מראה לנו איפה נישן, חדר קטן לאורחים, איפה השירותים אני שואלת, האצבע מופנת אל מבנה בד שבמרכזו חור באדמה, אנחנו מתקדמים אל פלג מים קטן הזורם לצד הבית, פלג מים המבעבע מהאדמה, מקור המים שמחזיק את השבט ובו גם נתקלח בימים הקרובים.
אני מתעטפת בבגד מקומי ויורדת אל פלג המים לרחוץ, איזה מרענן במקום לח שכזה, המים קרים מרעננים אותי מהיום המטורף הזה, הרחצה בפלג מרגיעה אותי, רגע שקט בלב הטבע המדהים הזה.
בערב אנחנו מתאספים עם אנשי הקהילה ומדברים, באותו היום איני עוד מבינה לאן הגעתי ואת גודל הדבר, ארוחת הערב מוגשת, ירקות שורש ופירות מקומיים מוגשים, אוכלים את הגידול המקומי, רק מה שבשל בגינה, סביבי עצי פפאיה, שיחי אננס, טארו, תפוחי אדמה, בטטות, עשבים שונים וכמובן עצי בננות וקוקוס.
בשבוע הקרוב זה הוא עיקר האוכל שמוגש בוקר צהרים וערב, יש לומר שאני מאד נהנתי מהאוכל, חוץ מדבר אחד, גיליתי את הגבול שלי באכילת בננות חח, בננה מבושלת, בננה מתוקה, בננה על האש, בננה בתנור אבנים, בננה מוקרמת בקרם קוקוס, בננה המוגשת בתור פשטידה, פה עבר הגבול אבל אם הגישו אותה מוקרמת בקוקוס זה פשוט הפך לתענוג.
בוקר יום שלישי של המסע, יום שישי בשבוע, יום קצר, הקהילה קיבלה על עצמה את יום השבת, הבוקר נפתח בצעידה אל השוק יחד עם שרה המארחת המקומית, אנחנו מגיעות אל השוק שהוא פשוט כמה שטיחים באמצע הטבע, על כל שטיח פרוסים הפירות והירקות של השכנים בכפר, כל אחד מציע את היצע הטוב שלו לאותו היום, המקומיים מסתכלים עלי ובאים לדבר איתי וללחוץ ידיים, בברכה אני מקבלת אבטיח במתנה מאחת הסחורות.
בדרך חזרה מהשוק שתחת ידי אבטיח גדול אני פוגשת את הילד הקטן שבירך אותי בלבוש מסורתי אתמול, היום הוא לובש שמלה, הסבתא שלו מספרת שהוא אוהב ללבוש בגדים שונים כל פעם, דבר זה מעלה בי חיוך על הפתיחות שלהם עם הילד המתוק הזה.
לוי המלווה המקומי מתקרב אלי ואמר יאללה הולכים לרפטינג רפסודות בנהר ווראיה, אנחנו וחצי מהכפר צועדים לכיוון אחד הנהרות, יש להגיד שהזרם חזק והרפסודה .. רפסודה :), אנחנו צועדים ומצדדינו פירות וירקות בדמות עצים ושיחים, פשוט לא יאמן, השפע, האוכל פרוס בצידי הדרך.
המים גועשים ועל הרפסודה מחוברים פירות וירקות שימכרו בשוק הקרוב אליו נגיע בסוף השיט, המקומיים יודעים לנווט את הרפסודה בין הסלעים, עומדים עם שרירים מכווצים ומובילים את דרכנו בין צידי הנהר, בצידי הנהר ילדים ערומים לחלוטין רוחצים, פתאום מהצוק נשקף דגל ישראל, המקומיים שמעו כי ישראלים מארץ הקודש הגיעו, וילדים צועקים לנו שלום ממעלה הצוק .
הגענו לאדמת מבטחים, לאחר התחברות מספר נהרות הגענו אל סוף המסלול שלנו, מתרעננים בנהר ורוחצים לפני שנצא אל השמש הקופחת והלחות הקיצונית, איזה כיף, פשוט להעריך את הדברים הקטנים הללו.
ניתן לגלול ימינה את התמונות
View this post on Instagram
אירגונים לשבת, השבת בפתח ואנחנו מתארחים בשבט של יהודיים משיחיים שקיבל על עצמו את קדושת השבת, שבת מעניינת לפנינו, כל האוכל מבושל מראש ואפילו שיטת הבישול הידוע של פפואה ניו גינאה מוצגת בפנינו, בישול באבנים חמות, לשיטה הזאת קוראים מומו ותראו אותה כמעט בכל שבט, בתוך תבשיל המומו לרוב יש ירקות שורש המיועדים לבישול ארוך.
ניתן לגלול ימינה את התמונות
View this post on Instagram
יום של מנוחה, בגלל שזה הוא יום שבת ואנחנו בקהילה שמשתוקקת לשמוע על היהדות וחוקותיה אנשי הכפר מתאספים ובאים לשמוע מאיתנו חוויות מהצבא והסברים על שבת וחגי היהדות.
בוקר יום חמישי של המסע,שעת בוקר מוקדמת, מנסים לברוח משמש החזקה, היום נצעד במעלה הטרק הידוע באזור טרק קוקודה, הטרק חוצה את רכס ההרים מקקודה ומגיע עד הבירה פורט מורסבי, 96 קילומטרים, ואנחנו נעשה רק את החלק הראשון, כמה קילומטרים בודדים של טיפוס.
איזה כיף, קטן עלי, כבר עשיתי כמה טרקים בחיי מה זה כבר יום טיול בהרי קוקודה? וואי כמה שטעיתי, ההליכה לא דומה בכלל לטרקים שעשיתי בחיי, הלחות הקיצונית מקשה על הנשימה והאדמה בוצית מחליקה מאד מהגשם של הבוקר. אנחנו מתקדמים במעלה הג’ונגל ועוברים נחלים מדהימים בהם אנו עוצרים למלא מים מבעבוע האדמה ורוחצים פנים בנחל, חברנו המקומיים חותכים אננס ואנחנו מתענגים על הטעם המתוק המדהים של האננס המקומי.
קדימה צריך להמשיך ללכת לפני שהשמש תעלה, פתאום שטיח של הג’ונגל נפרס בפני, איזה יופי, כבר בחצי הדרך שאני נאבקת לא להחליק ובכל צעד נוטפות ממני טיפות זיעה בלי סוף, נחשף בפני נוף מדהים, קולות הציפורים נשמעים מצדדי הדרך, כל העמק פרוס בפני, צמרות העצים מתחתי ופסגות ההרים אל מולי, ללא ספק אני חיה בשביל הרגעים האלה.
הגענו אל הפסגה הראשונה של הטרק, במהלך הדרך המשפחה המדהימה שליוותה אותנו אספה עשבים מצדדי הדרך ובננות לבישול, האש נדלקת ומתחילים לבשל את מתנות הטבע שסביבנו.
אני יושבת אל מול הנוף המטורף הזה שקנה סוכר בידי, בוסט סוכר של הטבע שמחזיר לי כוחות לאחר 3 שעות של טיפוס ואני מבינה כמה מדהים, איזה חיים פשוטים הם חיים פה והם מאושרים ולא חסר להם דבר.
הערב מגיע וביום שלמחרת עלינו לנסוע לכיוון כפר אחר, אנשי הכפר נפרדים מאיתנו במילות חמות,אנו שרים שירים בשפה המקומית – בינאנדרה, זוג ילדים קטנים מביאים לי במתנה חולצה של פפואה ניו גינאה, אין איך להסביר את החום והאהבה שלהם, משפחה, בית שני.
בוקר יום השישי למסע, עלינו לקום ב5 בבוקר, ב6 רכב “אמור” לעבור באזור ואנחנו צריכים לעלות עליו לכיוון הכפר הבא, כמובן שכצפוי בפפואה אי אפשר לתכנן דבר, דברים לא קורים לפי לוח זמנים מסוים. אנחנו מבינים כי עלינו למצוא רכב חדש, בשלב הזה מתחיל מסע טלפונים של המקומיים סביבנו למצוא רכב נוסף באזור אך זה לא צולח, לאחר 6 שעות מעט אחרי השעה 12:30 בצהרים מגיע רכב, אנחנו משלמים לו 300 קינה והוא לוקח אותנו אל הכפר הבא, האמרה.
כל מה ששמעתי על האמרה הוא שבשביל להגיע אל הכפר צריך לחצות נהר סוער, וזאת היא הדרך היחידה.
מה צפוי לי היום? הגענו סוף סוף אל הנקודה ממנה אנחנו צריכים להתחיל לצעוד ברגל אל כיוון הנהר הסוער, מרחק של כמה קילומטרים בודדים לוקח כמעט שעתיים בזכות הכבישים ה”מעולים” במדינה.
מחכים לנו בצידי הכביש משפחה מחוייכת, אצלה נישן בימים הקרובים, המשפחה מחבקת אותנו בחוזקה ולוקחת את המוצ’ילה מגבי, לאחר הליכה של רבע שעה בין בתי הכפר אנחנו מגיעים לנחל, נחל די רגוע, אני מסתכלת עליהם ועובר לי בראש תודה לאל, לא רציני הנחל ואז הם מסתכלים עלי ואומרים עוד לא הגענו, אנחנו ממשיכים ללכת ופתאום רעש המים מתחזק ונחשף בפני נהר עוצמתי, נהר דיבונה.
יאללה בוא נתחיל לחצות הם אומרים אני בולעת רוק ומקווה שנעבור את זה בשלום ושהדרכון לא ירטב ;), המקומיים עוברים את הנהר בעוצמות מטורפות שהתיקים הגדולים על ראשיהם כמעט נוגעים במים, כל תיק שעובר אני נושמת עוד נשימה, עוברים להם עשרים דקות של חצייה הלוך חזור עם כל הציוד והינה הגיע תורי.
הגענו אל הצד השני, אם זה לא מספיק לחצות נהר גועש, מחכה לנו הליכה של 45 דקות בג’ונגל לכיוון הכפר. הדרך מדהימה, בצידי השביל עצי קוקוס מרהיבים ועצים גבוהים, בריכה מתגלה בצידי הדרך ובה אישה רוחצת את ילדיה תחת צל העץ הגדול.
אנחנו עוברים כפר ושומעים קולות נקישה, בונים בית, העצים נערמים והם צועקים לנו שלום, ממשיכים להתקדם. מגיעים אל הכפר שלנו, אנשים נאספים סביבנו כי שמעו כי זרים באים ואז מגיעה השאלה עם עיניים נוצצות, אתם מישראל?
ניתן לגלול ימינה את התמונות
View this post on Instagram
חיבוקים ודמעות שמתחילות לזרום מלווים אותנו אל הבית בו נתארח שיירה של אנשים בלבוש השבט המקומי מתופפים בחוזקה ומסמנים לנו להכנס, הנשים חשופות חזה מחזיקות חניתות עץ כפי שהיה נהוג פעם, החניתות מעץ הבלאק פלאם הרווח באזור.
מתקדמים לצלילי התופים, ריקוד מקומי נחשף בפנינו ובכל תיפוף הלב קופץ, לפתע אנחנו מגיעים אל קרבת הבית ובנות מתחילות לשיר שלום עליכם ולקבל את פנינו, נציג האזור, מורה בבית הספר המקומי היחידי שיודע אנגלית סבירה מדבר ונואם בפנינו, מושיבים אותנו על כיסא ורוחצים לנו רגליים כמקובל בהכנסת אורחים בתרבויות עתיקות.
הגיע הזמן למקלחת, האופציות העומדות לרשותי הם רחצה במי גשמים שנאספו בדלי גדול או ללכת עשר דקות לנהר בצידו השני של הכפר, ניגשתי אל הדלי הגדול לרחוץ ונשים מתגודדות סביבי, אני מחייכת אליהם ומבוגרת אחת אומרת לי אנחנו תמיד רוחצות יחדיו, במבוכה אני מחייכת ושופכת עוד דלי מים על ראשי.
בערב אנחנו יושבים עם מבוגרי האזור ומספרים להם על ישראל, הידע שלהם על ישראל הוא מדהים, מלחמות ישראל, הצבא ואקטואליה, פשוט מדהים.
לקראת הלילה הם מדליקים את הגנרטור במיוחד בשבילנו על מנת שיהיה חשמל, מנורה נדלקת, גשם זלעפות כמו כל לילה בעונה הרטובה, סביב המנורה מלא מעופפים מתאספים, לוי חברנו המקומי מביא עלים של עץ מסוים ומצמידים למנורה בטענה שככה יהיו פחות מעופפים ומסביר לנו שמחר יהיה חם מאד, אם יש גשם והרבה יתושים מחר יהיה חום קיצוני ואכן כך היה.
היום השביעי למסע, הבוקר נפתח בארוחת בוקר מקומית, בננות מבושלות בקרם קוקוס, תפוחי אדמה ועוד ירקות שורש.
אנשי הכפר מתאספים סביב ביתנו, היום כל אחד ילמד אותנו שיטה מסוימת להכין דברים מהטבע, למדנו איך להכין גג מסורתי מעצי הדקל, הכנת שטיח שהוא משמש גם כמזרון מקומי מעלי עץ קוקוס, הכנת אורז והדלקת אש עם העצים המקומיים.
פתאום ילד מטפס על עץ הקוקוס שלרגליו כמה חוטים, תוך שתי שניות הילד משליך קוקוסים לעבר האדמה, הילדים הצעירים מטפסים שחוט על רגליהם למניעת החלקה, הילד מטפס ומטפס וזורק לנו 2 קוקוסים מלמעלה, קוקוס בהיר וצעיר, צבעו לבן. קוקוס לבן וצעיר זה קוקוס לשתייה וקוקוס כהה ומובגר זה הוא קוקוס לבישול,קרם קוקוס.
החום מתחזק ושעת צהרים מתקרבת, אנחנו צועדים במורד הג’ונגל לכיוון אחד הנהרות שמקיפים את הכפר, אין כמו רחצה בנהר קריר וצונן בחום הזה, הזרם חזק מאד ונוצרת מעין בריכת גלים מדהימה.
כדור כתום מתקרב עם הזרם, לפחות ככה זה נראה אנחנו קופצים לתפוס אותו, מתברר שזה הוא פרי, פרי שהילדים משחקים בו כמו בכדור בגלל צורתו, הם קוראים לו כדור ג’ונגל, הכדור נזרק נגד הזרם והמשחק הוא לתפוס אותו מי שתופס מנצח.
לאחר כמה שעות בנהר אנחנו מתחילים לטפס חזרה אל הכפר, בערב נלך לחפש את ציפור גן העדן המפורסמת (הציפור הלאומית של המדינה אשר מופיעה על דגלה), בדרך אל הבית מהנהר אישה באחד הבתים המקומיים קוראת לי אליה, האישה מורידה שרשרת מצווארה, אני מתכופפת והיא מניחה על צווארי שרשרת העשויה מזרעי בננה,קוקוס ועוד.. אנחנו מתקדמים כמה צעדים נוספים לכיוון הבית ומקומי סוחב על כתפו מספר קני סוכר ארוכים ומביא לנו במתנה.
צועדים לנו בכפר אל כיוון השביל שבקצה הכפר, מחפשים את הציפור הנחשקת, חזירי הבר נשמעים מחרחרים מצידי השיחים, פתאום אנחנו שומעים את קריאתה של ציפור גן העדן, מסתכלים בצמרות העצים ולא רואים דבר ופתאום הפרפר הגדול בעולם הידוע במחוז אורו בו אנו נמצאים נחשף, מתעופף לו מצד לצד עם כנפיו הגדולות.
מתקדמים במעבי הג’ונגל, העננים לא מבשרים טובות, הגשם קרב אך איפה ציפור גן העדן? פתאום מרחוק אנו רואים על עץ גבוהה את ציפור גן העדן,נקבה, לא צבעונית כמו הזכר המפורסם, מנסים להתקרב בלי להרחיק אותה, צועדים בצעדים עדינים ומשתדלים להיות שקטים, הציפור בקושי נתפסה בעין העדשה בגלל המרחק, אך יצאנו מסופקים.
בלילה אנחנו יושבים בחוץ ולומדים שיר בשפה המקומית של המלווים שלנו, לוי וטרוור , שפת הבינאנד’רה.
יום שמיני למסע, לילה אחרון לפנינו במחוז, אנחנו אורזים את הדברים שלנו ומתקדמים לכיוון הנהר שעלינו לחצות, לאחר שעת הליכה אנו מגיעים אל הנהר, הנהר סוער יותר מהיום שהגענו, המקומיים מחפשים את הנקודה בה יהיה לנו קל לחצות, כל מעבר מתחיל בנקודה מסוימת ונגמר בצד השני במרחק של עשרות מטרים במורד הנהר בגלל הזרם החזק.
עברנו את הנהר, כל התיקים יבשים, נאמר בפנינו שהרכב מתעכב אז אנחנו יורדים אל נחל בצידי הדרך ורוחצים בו ומנשנשים את קני הסוכר שקיבלנו אתמול במתנה, אל מולנו בצד השני של הנחל אישה וילדיה רוחצים את הכלים שלהם.
לאחר שעתיים הרכב מגיע ואנחנו עולים לחלקו האחורי של הטנדר וכל אנשי הכפר צועקים לנו להתראות, לפנינו נסיעה של שעה לכפר קטן נוסף בו נאכל ארוחת צהרים עם שבט נוסף שמחכה לבואנו.
שבט פנונו שבכפר האגנמבו מקבל את פנינו בריקוד השבטי שלהם, אנחנו סועדים וראש כל השבטים שבאזור הצ’יף, אבא פנונו מגיע, איש זקן ונמוך שאחראי על כל האזור ולא מדבר מילה באנגלית, אבא פנונו לוחץ את ידנו ומברך על בואנו, הוא אומר שאנחנו הישראלים הראשונים שבאים ומבקש שנבטיח לו שגם הנכדים שלו והנינים יקבלו ישראלים בכפר לאחר מותו.
ניתן לגלול ימינה את התמונות
View this post on Instagram
בשיירה ארוכה הם מלווים אותנו חזרה אל הטנדר, עשרות אנשים מלווים אותנו חזרה ומאחלים שנחזור במהרה, כמתנה הם מביאים לנו עשרות בננות מסוג “מלכת אורו” הבננות לבישול המפורסמות שיש רק באזור, גאוותם.
יושבים בטנדר 5 אנשים ועשרות בננות במשקל של יותר מעשר קילו, גשם זלעפות פוקד אותנו ואנחנו ממהרים לכסות את התיקים, הנסיעה בגשם נמשכת שעה ואנחנו מגיעים על מרכז המחוז לעיירה פופונדטה,לאחר שבוע בבתים של מקומיים אנחנו הולכים לישון בגסטהאוס, מחירי הלינה פה יקרים מאד, לילה בחדר זוגי כ-400 קינה שהם 400 שקל.
לאחר יותר משבוע של רחיצה בנהרות ונחלים המקלחת החמה הייתה שווה כל שקל 🙂 חדר עם מזגן ובלי יתושים ולחות, הרגשתי כאילו זכיתי בהישרדות וזה הוא הפרס שלי 🙂
לוי וטרוור שליוו אותנו בשבוע האחרון הלכו אל המשפחות שלהם ואמרו שיחזרו בערב עם פירות ושנשב בערב האחרון שלנו ביחד, בערב הם חוזרים עם בני משפחתו של לוי, כולנו יושבים יחד, לאות תודה הזמנו את כולם לאכול במסעדה של הגסטהאוס, למרבה הפתעתנו היה בתפריט פיצה, אנחנו נרגשים ומזמינים 3 מגשים לכולנו.
טרוור זוהר מאושר, שואל אותנו אם אנחנו מכירים פיצה ואם יש אצלנו פיצה, אנחנו מחייכים אליו ואומרים כי אנחנו חיים על זה, הפיצה שמגיעה היא לא בדיוק פיצה אבל היא מספקת אותנו לאחר שבוע זה 🙂
בבוקר השמיני אנחנו מתכוננים אל הטיסה חזרה אל הבירה פורט מורסבי והולכים להסתובב בשוק המקומי, בין בתי המקומיים והשכונות השונות.
את הסוף שבוע השני בפפואה נעביר בבירה פורט מורסבי אצל המשפחה המארחת שלנו, יום שישי בבוקר, אירגונים לשבת, החלטנו לבשל להם ארוחת ערב בסגנון ישראלי, הרי מה הבעיה אני בעיר בירה ולרשותי כריים לבישול, אבל מהר מאד תוכנית זאת יורדת מהפרק, הכריים לא עובדים, טוב אז מביאים לנו סיר חשמלי אבל כמובן פפואה לא מאכזבת, בום הפסקת חשמל, אפשר לשכוח מכל מקור חשמלי לבישול, עברנו לבשל מחוץ לבית תחת אש חיה אשר ניזונה מכמה עצים בוערים.
ראשון בבוקר טיסה אל אזור ההרים, ההיילנדס, מחכים בשדה.. עיכוב ועוד עיכוב אך לבסוף הגענו למרכז ההרים, מאונט האגן. לפנינו שבועיים שלמים בהרים ואין לנו מושג לאן ללכת ולאן נגיע, מקבלות את פנינו שתי נשים מקהילת עליה של היהודים המשחיים ואנחנו נוסעים אל ה”קיבוץ של בטי” בית של אחת הפעילות בארגון אשר קראה לשטח שלה “קיבוץ” בהשראת ישראל.
אנחנו מגיעים אל הקיבוץ של בטי שגשם זלעפות עוטף אתנו, המקומיים לבושים בלבוש השבט המקומי הגדול ששולט באזור, שבט ההולי – 200,000 אנשים שייכים לשבט זה והוא מחולק לתתי שבטים מסוימים באזור.
צבעוניות נשקפת, נוצות של הציפור הלאומית, ציפור גן העדן, מתנפנפת מראשם ופניהם מכוסים בצבעים רבים.
ניתן לגלול ימינה את התמונות
View this post on Instagram
למחרת בבוקר אנחנו מחליטים לעלות אל המחוז השכן, מחוז אנגה, אנחנו והמלווה המקומי שלנו בשם ג’שוע צועדים לכיוון מקום עצירת האוטובוס, ה-PMV (התחבורה הציבורית במדינה), אנחנו מגיעים להר בוץ מלא בצבע אדום מיריקות הלעיסות של אגוז הביטל המקומי, סביבנו עשרות מקומיים, מוכרים ממתקים מקומיים, סוחרים אשר מוכרים נעלים ועוד, ג’ושע מודד נעל ספורט מאחד הסוחרים שהוא עומד על רגל אחת על הר הבוץ הצבוע אדום ולבסוף מחליט לקחת נעלים חדשות, חיקוי מוצלח.
אוטובוס מגיע אך תוך שניה הוא מלא ואנחנו מחכים לאוטבוס הבא והינה הוא מגיע, אנחנו עולים, סה”כ 15 אנשים כמה שקים ויוצאים לדרך לכיוון העיר Wabag, בתחילה תכננו להמשיך מהעיירה זו אל כפר בשם Sirunki אשר בהמשך הדרך ששם יש חווה של ישראלים לגידול תפוחי אדמה ותותים מעולים, אך לבסוף לאחר המתנה ב-Wabag וחיפוש ארוך איפה להעביר את הלילה הקרוב החלטנו שלא להמשיך לחווה.
רעבים נכנסנו לאחת המכולות המקומיות בעיירה, קנינו כמה נקודות הטענה לנייד בשביל שיחות מקומיות וקנינו טונה על מנת לשרוף אותה ולאכול טונה שרופה כמו בצבא :), תוך שניות מספר כל העיירה עומדת סביבנו וסביב הטונה הבוערת, מצלמים ושואלים מה אנחנו עושים, אנחנו מסבירים והם ממשיכים לצלם ולהתגודד סביבנו בהתלהבות וסקרנות, במשך חצי שעה הם סביבנו עומדים ומחכים שהאש תכבה ואז פתאום מגיע ג’יפ של המשטרה המקומית לבדוק את סיבת ההתקהלות ומבקשת שנפזר את ההמון, אנחנו מכבים את האש ופתאום מגיע איש בשם סמואל וקורא לנו להתארח בביתו.
סמואל שחי באזור באחד הכפרים שבמחוז משתייך אל הקהילה המדהימה הזאת שמארחת אותנו, סמואל והבת המקסימה שלו בדיוק באו ממחוז שונה ועברו באזור למזלנו, אנחנו מצטרפים אליהם לאוטובוס לכיוון הכפר שבו הם מתגוררים, Lamington, כפר קטן השוכן על מפגש של שני נהרות גדולים החוברים לאחד, מקום מקסים יש לומר שאני אישית הוקסמתי ממחוז זה, משהו בפשטות שלו קנה אותי וגרם לי לרצות לבקר בו שוב.
אנחנו מגיעים אל העיירה והג’יפ של חבר של סמואל אוסף אותנו, הנהג הוא בחור מקסים בשם פפה, בדרך אנחנו עוצרים בשוק המקומי לקנות מעט ירקות לארוחת הערב, אחותו של סמואל מעניקה לנו אשכול בננות ענק ועשרות מקומיים מתאספים סביבנו ומחייכים כהרגלם של הפפואנים, אנחנו נוסעים לביתו של סמואל פותחים את השער ובית מסורתי נחשף בפנינו, מבנה ריבועי עם במה בצורת ח אשר במרכזה מקום להבערת אש, הילדה של סמואל, ג’ו והילד של אחותו של סמואל משתוללים ורצים לכל כיוון, אנחנו יושבים עם סמואל והוא שואל אותנו בחיוך מאיפה הגעתם אלי? איזה הפתעה טובה הוא מוסיף ומספר כי לפי אמונתם כל מי שיברך יהודי יבורך בעצמו וכל דבר טוב שהוא עושה בשבילנו חוזר אליו.
ארוחת הערב מגיעה, אנחנו אוכלים בננה על האש מהאשכול שקיבלנו בצהרי היום ומעט ירוקים ואורז, בהמשך הערב סמואל שואל אותנו מה בא לנו לעשות ביום שלמחרת, אנחנו משיבים כי הוא מכיר את האזור הרבה יותר טוב מאיתנו ונשמח לכל מקום שהוא יקח אותנו ואז שוב השם של החווה של הישראלים עולה, ואנחנו אומרים למה לא בעצם?
ניתן לגלול ימינה את התמונות
View this post on Instagram
בוקר טוב ומדהים על חיבור סוער של שני נהרות לנהר אחד, אחותו של סמואל מגישה לנו אננס לארוחת בוקר ופפה מוכן ליציאה, אנחנו נוסעים לכיוון החווה הישראלית, נסיעה של שעתיים לפנינו ולבסוף אנחנו מגיעים לחווה מקסימה שמנוהלת על ידי ישראלי, טועמים תותים מעולים כמו שלא טעמתי תקופה ארוכה, העובדים במקום מחוייכים ושמחים כי עוד ישראלים הגיעו לשטחם.
הבחור הישראלי נותן לנו לטעום מדבש מקומי, צבעו קצת שונה, מעט עכור אך הטעם, הדבש המשובח שטעמתי בחיי, ללא היסוס אני אומרת לו קח אותי אל החווה של האישה הזאת אני רוצה לרכוש ממנה קופסא, אנחנו ממהרים לכיוון חוות הדבש אך האישה לצערי איננה נמצאת, כי היא נסעה אל הבירה פורט מורסבי לפני כמה ימים. ממליצה בחום אם אתם מגיעים לבקש לגשת לחוות הדבש של האישה.
בדרך חזרה אל כפרו של סמואל, פפה מספר כי הוא נוסע מחר בבוקר עם הג’יפ כמה מחוזות במורד ההרים ושהיעד הסופי הוא מחוז Jiwaka ושיש שבט שמזמין אותנו להתארח אצלו את הלילה, ואנחנו ללא היסוס מחליטים להצטרף אל החלק האחורי של הטנדר, אורזים את מעט הדברים שלנו ומוכנים ליציאה, לאן שדרכו תלך אנחנו איתו לאור התחבורה הגרועה במדינה.
בוקר בחלק האחורי של הטנדר, תיק קטן, ו-7 נוסעים, תוך מספר דקות סמואל יורד מהטנדר ואנחנו נפרדים ממנו ומקווים לראותו בהקדם, בהמשך הנסיעה אנחנו עוצרים בצידי הדרך לקנות משהו לנשנש ולמרבה ההפתעה מוכרים צ’יפס בצידי הדרך ואני מקווה שהבטן שלי תחזיק מעמד את היום, לפני שממשיכים משפחה בת 3 נפשות מבקשת להצטרף אלינו לנסיעה.
תוך רגע אנחנו כבר 9 נפשות, 2 מקדימה ו-7 נוסעים בחלקו האחורי של הטנדר, המשפחה שהצטרפה רכשה בשוק כמה גזרים ובוטנים ואנחנו חולקים בנינו את האוכל שיש לנו למשך הנסיעה הארוכה שלפנינו.
ניתן לגלול ימינה את התמונות
View this post on Instagram
פתאום בצידי הדרך שובל צבעוני צועק האו האו האו, קריאת שבט הגולדי (תת שבט של הולי) קורא לנו לעצור בצידי הדרך, אנחנו יורדים מהטנדר ומתחילים לצעוד לכיוון הכפר שהקריאות נשמעות, הגברים ערומים לגמרי מתחת למעטה חצאית עלים דקה, הנשים אוחזות מוטות לחימה מסורתיים ועל עורף ראש השבט מונח מקור של אחד זני התוכים האזוריים.
אנחנו צועדים לכיוון בית שנבנה במיוחד לאורחים, בית מעגלי בסגנון מסורתי, אנחנו יושבים 30 אנשים בתוך הבית יש לומר מעט במחנק כי הבית ללא כל חור אוורור כי בימי העבר היה אסור שהשבטים האחרים יזהו עשן שיוצא מהבית, מדברים בנינו בקושי כי המקומיים לא יודעים אנגלית, הם מדברים ואומרים מה הם חושבים ומרגישים וגם אנחנו אך התקשורת הפורמלית לא משהו, מזל שיש את שפת סימנים 🙂 תוך דקות מספר אנחנו מקבלים ענף במבוק ארוך שבתוכו מים לשתייה ואני מודה להם בקריאת השבט שלהם והם מבסוטים.
ניתן לגלול ימינה את התמונות
View this post on Instagram
השבט הקטן הזה שמשתייך לשבט הגולדי מעולם לא נחשף לישראלים ולתיירים בכלל, זקן הכפר קורא לי לאכול במטבח הצמוד שהוא במקרה גם חדר השינה של כמה מאנשי הכפר, על האש כמה קלחי תירס שנאכל מאוחר יותר, בנתיים אנחנו יושבים על רצפת המטבח השחורה ואוכלים אננס שזה עתה נחתך.
הבוקר עולה, וג’ושע שמלווה אותנו מספר כי יש גברת בשם גרהטהוד שרוצה לארח אותנו אצלה כמה ימים ואפילו לשבת הקרובה, אנחנו מתארגנים ליציאה ופתאום אני רואה ילדה מקסימה צבועה בצבעי השבט לידי, משהו בה מושך אותי, התמימות והמתיקות, אני מחייכת אליה חזרה ותוך שניות מספר ילדי השבט מתאספים סביבינו, אני מביאה לה חיבוק ועולה לטנדר, אחת מזקנות השבט מתקרבת אל הטנדר ואני קוראת את קריאת השבט והיא מחייכת אלי בגאווה, בידה צבעי השבט, היא מורחת על פני את צבעי השבט ומורידה מידה צמיד ומעבירה אותו לידי.
ניתן לגלול ימינה את התמונות
View this post on Instagram
נוסעים לבית גרטהוד, גרטהוד מחכה לנו יחד עם כמה מקומיים בכניסה אל ביתה, ביתה של גרטהוד מוקף בשטח עצום שתול כל טוב, גרטהוד מצהירה בפנינו כי בעבר התארחו אצלה ישראלים והם מעדיפים לקרוא לה רותי, כך שזה שמה העברי.
גרטהוד, רותי אישה חייכנית ומעוררת השראה, ברגע שנכנסתי לשטחה היא השרתה עלי שלוה ונעם, מהרגע הראשון ניסתה שהכל יהיה לנו יותר ממשולם.
בשטחה של רותי יש מכללה ללימודי מכונאות, אחיות חקלאות ועוד, בעבר בעת רעידת אדמה באחד המחוזות השכנים היא אירחה עשרות תלמידים ממחוזות שונים בשטחה למשך שמונה חודשים, אישה מלאך.
מה שגרם לחדרי המכללה להיות לטענתה בתנאים פחות טובים בשבילנו, מבחינתו לאחר כל הדברים שעברנו אלה היו תנאים מושלמים, מזרון, חשמל, חדר תנאים מדהימים בשבילנו, אך היא לא ראתה בזה מכבד לארח אותנו ככה, ובמשך היממה הקרובה היא וחבריה שיפצו את החדרים והיא הפצירה בנו ללכת להתארח בגסטהאוס של אחיה ללילה הקרוב.
הבוקר מגיע ורותי קוראת לנו לבוא לראות את החדרים ששיפצו לכבודנו, מיטה זוגית וחדר פרטי ושקט בשבילי, דבר זה לא מובן מאליו כלל, הודתי לה מכל ליבי והלכנו להסתובב סביב ביתה בשטחים החקלאים המדהימים שלה.
בצהרי היום נסענו באוטובוס המקומי לכיוון העיירה המרכזית באזור העיירה מינג’, תוך שניות אנחנו קולטים תחרות זריקת חצים, הפרס הוא לא אחר מבקבוק קולה, מי היה מאמין כמה שזה שווה :), אנחנו קונים מספר חצים ומנסים את מזלנו, יש לומר שזה מאד נחמד. באותו היום אנחנו ממשיכים לטייל באזור, בשוק המקומי שכל פני הכפר אל כיוונינו, ובכפר שכן שבו נפגשנו עם אנשי הקהילה לכמה שעות.
אנחנו חוזרים בצהרי היום לקראת השבת, רותי עמלה כל היום ובישלה את ארוחת השישי, בערב בארוחת השבת אנחנו מדברים ורותי מספרת לנו כי היא קיבלה את השבת אבל בעלה והוריה עדיין לא, אבל היא מאמינה בכל ליבה שזו היא הדרך הנכונה.
בשבת אנחנו מטיילים באזור ופוגשים מקומיים בצידי הדרך, מוכרי אבטיחים, ילדים משחקים כדורסל וזקנים מקועקעי פנים כפי שהיה נהוג לפני כמה עשרות שנים בתקופה הפגנית שלהם.
בוקר יום ראשון פנינו לכיוון המחוז הבא, מחוז צ’ימבו, שם מחכה לנו אישה שהזמינה אותנו להתארח בביתה, אנחנו עומדים בצידי הדרך ומנסים לעצור אוטובוס מקומי לכיוון העיירה הראשית באזור, כעבור שעה של המתנה, רותי מתקשרת אל דוד שלה שהוא נהג של אוטובוס מקומי לשאול מתי הוא עובר באזור ומבקשת שיאסוף אתנו.
הגענו אל העיירה ואנחנו מחפשים מישהו שיורד לכיוון מחוז צ’ימבו, לבסוף איש משפחה של רותי, מציע לקחת אותנו עד בירת מחוז צ’ימבו, רותי משלמת לו ונפרדת לשלום, אנחנו מחבקים אותה ומודים לה על כל רגע.
בנסיעה אל כיוון מחוז צ’ימבו אני רואה איך הנוף בצידי הדרך משתנה, סגנון הבתים שונה בעקבות גידול עצים שונה באזור, אין סוף נחלים ונהרות חולפים על פנינו, מצידי הדרך קוראים לנו קון, קון זה איש לבן בשפה פיג’ין המקומית.
בהגעה אל מחוז צ’ימבו אני רואה פנים רציניות, אנשים עם פנים חזקות ופחות מחוייכים, אנשי המחוז מכירים תיירים, באזור קיים ההר הגבוהה במדינה, מאונט וויליאם, כך שרבים מהתיירים שבאים אל המדינה מבקרים בו.
אנחנו עולים על אוטובוס נוסף לכיוון הכפר של דיאן המארחת אותנו, אנחנו מגיעים אל שכונת פאר ומסתבר לנו כי בעלה הוא איש פרלמנט, ישנו בביתה שני לילות, יותר טוב ממלון.
אחרי שעה של מנוחה מהדרך, חבר שלהם בא לאסוף אותנו ולוקח אותנו אל רכס ההרים הקרוב, אנחנו מקיפים את האזור ומטיילים בו, הוא מכיר לנו את הכפר, ומסביר לנו על ההרים, ואף מספר לנו מספר אגדות על האזור, באחד העצירות הוא מספר לנו כי על הר מסוים מסופרת אגדה כי שלמה המלך במסעיו באזור בנה מבצר גדול בפסגת ההר ובו חדרים רבים לנשותיו הרבות, אין לדעת.. 🙂
ניתן לגלול ימינה את התמונות
View this post on Instagram
אזור מחוז צ’ימבו הוא מחוז מדהים, אזור ההרי שופע כל טוב, נופים מדהימים ומזג האוויר קריר בשל הגובה של האזור, ממליצה אם אתם מבקרים באזור ההרים להגיע לשם.
יום למחרת ג’ושע המלווה שלנו באזור ההרים מספר כי בביקור האחרון שלו הוא ביקר במערה מגניבה והוא רוצה לקחת אותנו אליה, אנחנו נוסעים לכיוון המערה ובדרך אוספים כמה מקומיים המכירים כל פינה באזור, אנחנו צועדים חצי שעה במורד ההר ומתגלה לעינינו גולגלות ועצמות בכל מקום, המקומיים מסבירים לנו כי בעבר אזור זה היה שייך לשבת הסקלטון (גולגלת), שבט זה ששלט באזור לא נתן לשבטים אחרים להתקרב לאזרו, וכל אדם משבט אחר שהתקרב נרצח ועצמותיו השארו מחוץ למערה למען הפחדת הבאים, המערה היא מערה מגניבה מאד, אך מאד חלקה במיוחד בעונת הגשמים, לעיתים מומלץ לא להכנס בשל הצפות או שהדרך חלקה מאד, הצטיידו בפנסים.
ניתן לגלול ימינה את התמונות
View this post on Instagram
באותו הערב אנחנו מכינים ארוחה ישראלית לדיאן ומשפחתה המורחבת, פשוט כיף להחזיר מעט לאנשים המדהימים האלה שנותנים לנו כל כך הרבה.
בבוקר למחרת התוכנית שלנו כי לרדת מחוז נוסף לכיוון מחוז גורקא, מחוז זה ידוע בקליית הקפה שבאזור, אנחנו מבקרים במפעל קפה ובמוזיאון השבטים המקומי, מאד מומלץ.
ניתן לגלול ימינה את התמונות
View this post on Instagram
ברחובות אנחנו שומעים קולות הטפה רבים, מקומיים רבים מתאספים סביב אדם אחד שנואם, כמה מוקדים כאלה בעיר, הגינאים שעוד לא מזמן היו פגאנים מקבלים על עצמם לאט לאט את הנצרות ולכן זה נוף די שכיח לראות מטיפי דת והמולה סביבם בערים הגדולות.
בגורקא האווירה הייתה מיוחדת, ברחובות מוסיקה, אנשים שמחים וטובים.
בהמשך היום אנחנו נוסעים חזרה אל כיוון מאונט האגן, בירת אזור ההרים ומשם ממשיכים אל כפר הולדתו של גו’שע המלווה שלנו, שם הכפר הוא ענגיגי, שבט הענגיגי, אך בעקבות אהבתם לישראל השם החדש שרבים משתמשים בו הוא עין גדי.
אנחנו מסתובבים בעיירה ומחכים שהאוטובוס יצא, בזמן הזה אני הולכת לחנות “נאות” חנות שכולה מוצרים ישראלים ובעיקר נעלים של טבע נאות, 2 נשים שביקרו בישראל ושמעו על המותג החליטו להביא אותו אל העיירה, הסיטואציה היא מוזרה מאד, מוסיקה בעברית ברמקולים של החנות, תפילות הדרך, דגלים ונעלים מתוצרת ישראל.
אנחנו עולים על האוטובוס המקומי בתקווה שיצא במהרה, כרגע אנחנו פחות מעשר אנשים על האוטבוס והנהג לא מוכן לצאת עד שהאוטובוס מלא, כעבור שעה מצבנו זהה, אנחנו מתחילים להיות חסרי סובלנות אבל בסוף לאחר שעתיים האוטובוס יוצא, אנחנו מטפסים במעלה ההר ומגיעים אל צומת דרכים באמצע שום מקום, זו היא התחנה האחרונה.
ג’ושע יליד המקום מראה לנו את הדרך, ילדים עם תיק קטן של בית ספר וחולצה צהובה מנופפים לנו לשלום ומצטרפים אלינו בדרך אל הכפר, הילדים נבוכים לא מבינים מילה באנגלית ורק מחייכים חזרה אל החיוך שלי.
באותו היום אנחנו מתארחים בכפר של ג’ושע, בית מסורתי שבמרכזו מזרון הוא ביתנו, בערב אנחנו יושבים בתוך מבנה שכולו מכוסה ענפים יחד עם כל אנשי הכפר, שרים שירים בעברית והם מפתיעים אותנו בידע של המנון ישראל, על הלוח אותיות בעברית ועשרת הדברות… פשוט הזיה.
בבוקר למחרת אני קמה מוקדם ומחליטה ללוות את ג’ושע אל מאונט האגן ללוויה של איש משפחה שלו, אנחנו מגיעים ועשרות אנשים יושבים על כיסאות נשים רבות בוכות, אלה הנשים של הבעל שמת, אני לוחצת להם ידיים ומתיישבת, סיטואציה מוזרה מאד, איש עם מיקרופון מספר על האיש שמת ומנהל סוג של מסע תרומות, כל אחד תורם כמה שהוא יכול לנשים שנשארו, לעיתים זה הרגיש כמו סטדאפ, אנשים צוחקים והאווירה קלילה.
באופן מוזר קוצץ ציפורניים עובר בין הנשים והם קוצצות ציפורניים, איני יודעת למה אבל אני פעורת פה בשלב זה.
כעבור כמה דקות מתחילים להוביל חזירים אלינו, גם אלה תרומה, חזירים רבים, חזירים שמנים מובאים מתנה לנשים, אשר נשארו ללא ה”ציד” שלהם (הגבר).
חזירים בתרבות הגינאית הם דבר חשוב, הם קונים נשים עם חזירים, מיישבים מריבות בין שבטים עם חזירים וזה הוא למעשה מעמדם. לאחר כמה שעות אני מבינה שהטקס לא הולך להיגמר ואני חוזרת אל הקיבוץ של בטי שבמאונט האגן.
יום למחרת הוא יום שישי, לקראת השבת אנחנו הולכים להתארח אצל מי שהוא ראש הקהילה במדינה, פסטור אלברט, פסטור אלברט אשר היה איתי בקשר עוד לפני הגעתי ולאורך כל הביקור, הוא אדם מקסים וחייכן, בשטח ביתו יש את המשרד הראשי של הארגון במדינה, ישנו בית תפילה ומאחוריו ביתו הצנוע.
את השבת אנחנו מעברים יחדיו, בשבת בבוקר צעירי הקהילה מגיעים אל בית התפילה ומנגנים ושרים לאורך כל שעות הבוקר, לקראת צאת השבת שאנו יושבים ומחכים לבטי שתיקח אותנו לביתה ללילה אחרון באזור ניגלת אש לענינו, מחוץ למתחם רכב עולה באש, בקרבתנו אין מים, כולם רצים על דליים לכיוון המתחם וממלאים דליים לאחר רבע שעה שהרכב בוער ללא הסבר, האש מכובת, אני שואלת את ג’ושע מה המספר של מכבי האש, הוא מסתכל עלי וצוחק, הוא אומר כי המכבי אש בחיים לא באים בזמן ואיש לא יודע מה המספר בכלל.
יום ראשון בבוקר, יומיים אחרונים במדינה, טיסה חזרה אל הבירה פורט מורסבי לפנינו, בצהרי היום אנחנו מגיעים אל הבירה, עייפים אנחנו ונחים כמה שעות.
יום שני, ממש רגעים אחרונים במדינה, אנחנו מתארגנים ויוצאים אל גן החיות בעיר, הגן הוא אזור יפה מאד מעבר לחיות שבו, נחמד מאד להעביר בגן כמה שעות לפני עזיבת המדינה.
אני ותומר שותפי, כבר כמה ימים מדברים על לשחק באולינג, נחושים אנחנו מחפשים מקום כזה בעיר ולבסוף מוצאים מקום מגניב, המשפחה שמארחת אותנו לוקחת אותנו לשחק ואנחנו מעבירים ערב אחרון ביחד.
בבוקר האחרון אנחנו נוסעים אל השדה, קשה לעכל את כל מה שעברנו, ואני מבינה שהרבה ממה שראיתי וחוויתי אני יפנים רק בעוד כמה חודשים, אנחנו נפרדים מהמשפחה בשדה ואני כבר חושבת על הפעם הבאה שאבקר במדינה המדהימה הזאת וכמה עוד נשאר לי לראות ממנה, אין סוף האנגימות שמסקרנות אותי עד אין סוף בתקווה יחקרו בביקורים הבאים 🙂
חשוב לדעת
- במדינה יתושים רבים, יש להיערך היטב עם חומרי הדברה נגד היתושים, מומלץ ללבוש ארוך בשעות הערב.
- המטבע המקומי הוא קינה, הקינה כמעט שוות ערך לשקל.
- במדינה שתי חברות סלולאר ובשדה תקבלו סים בחינם, החבילה שאני רכשתי היא לחודש ימים עם 20 גיגה אינטרנט במחיר של 230 קינה.
- ברוב המקומות במדינה מלבד הבירה וערי מחוז אין כמעט קליטה.
- מומלץ לשמור היטב על הציוד שלכם ברחובות.
מקווה שהפוסט עזר לכם מוזמנים ליצור איתי קשר לכל שאלה ופרטי תקשורת עם הקהילה.
לעוד תמונות אתם מוזמנים לבקר בעמוד האינסטגרם שלי תחת השם Bestravelife.
מה שאני יכולה להבטיח זה שלעולם אבל לעולם לא תשכחו ביקור במדינה כמו פפואה ניו גינאה!
איך תיכננתם את הטיול בפפואה ניו גינאה ומה היו העלויות.מהבלוג נשמע שהכל היה מאורגו מראש
אנשי הקהילה ידעו על בואנו מראש, אך ללא ידיעה באיזה אזורים נהיה.
למשל השבועיים באזור ההרים היו ללא התראה מוקדמת לאף מארח מלבד לילה במאונט האגן עצמו.
הכל התנהל תוך כדי תנועה.
הם מכניסי אורחים מעלים, אפשר בכל עיירה להגיע אל המנהיג הדתי ולשאול האם יש בית שיהיה מוכן לארח.
איך מייצרים קשר עם אנשי הקהילה?
אהלן גת אנא צור קשר בוואטסאפ אשלח את המספר 0509705145
כתיבה מעולה…היה מרתק לקרוא!!!
אפשר פרטי קשר של הקהילה היהודית המשיחית שם?